VOOZH

URL: https://huji.academia.edu/BBrown

⇱ Benjamin Brown - The Hebrew University of Jerusalem

Skip to main content

👁 Academia.edu
👁 Academia.edu

👁 Photo of Benjamin Brown

Benjamin Brown

The Hebrew University of Jerusalem, Jewish Thought, Faculty Member

Followers

4,022

Following

569

Co-authors

15

Public Views

https://en.wikipedia.org/wiki/Benjamin_Brown_(scholar)

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%91%D7%A0%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9F_%D7%91%D7%A8%D7%90%D7%95%D7%9F

less

Interests

Uploads

Papers by Benjamin Brown

👁 Research paper thumbnail of "The Attitude of Ashkenazi Rabbinic Culture to Philosophy 1750-1950" (English)

"The Attitude of Ashkenazi Rabbinic Culture to Philosophy 1750-1950" (English)

Oxford Handbook of Jewish Philosophy, 2026

In the 18th century, long after the battle between Jewish philosophy and Kabbalah was ended with ... more In the 18th century, long after the battle between Jewish philosophy and Kabbalah was ended with a clear victory to the latter, the Kabbalah's socio-cultural hegemony began to meet some challenges as the maskilim endeavoured to revive the interest in Jewish philosophy as a legitimate field of study. The majority of the rabbinic leadership objected to this change. Some of the rabbis remained loyal to the Kabbalah, while a growing number of them began to develop another ideal of faith, neither philosophical nor Kabbalistic: the ideal of “simple faith”.
Most of its proponents of this old-new Jewish fideism, however, did not embrace a symmetric attitude towards the two: They admired the Kabbalah from afar, but despised philosophy. Without knowing much of its recent developments, pre-Orthodox and early Orthodox authors generally represented a clear position of distance, if not genuine aversion, from, “the accursed philosophy” (to use Vilna Gaon's words). With the exclusion of only a small number of exceptions, the Hasidic and Mitnagdic circles agreed with this position.
Only with the growth of neo-Orthodoxy in Germany in the second half of the 19th century, and with the growth of religious Zionism in the early 20th century, new ideological camps were created that defended, respected, studied, and even sought to further develop Jewish philosophy. In Eastern European and Hungarian Orthodoxy, from which Haredi Judaism would later develop in the Western world, this distrust towards philosophy was continued, and even sharpened. While this struggle against philosophy - including the rank ignorance of its contents – can certainly be understood as an expression of self-seclusion and obscurantism, it can also be perceived as faith’s declaration of independence. The new Jewish fideism, which placed the value of simple faith at center stage, stated that it was no longer in need of rational proofs to substantiate the faith; religious belief was irrational and not subject to rational examination.

👁 Research paper thumbnail of “Based on the Kabbalah, Which Takes Precedence”: On the Authority of Kabbalah in the Halakhic Rulings of Rabbi Yosef Hayim (Hebrew, 2026)

“Based on the Kabbalah, Which Takes Precedence”: On the Authority of Kabbalah in the Halakhic Rulings of Rabbi Yosef Hayim (Hebrew, 2026)

צבי תפארה - מחקרים מוגשים לפרופ' צבי זוהר לרגל פרישתו מהוראה, 2026

מתוך פרק הסיכום של המאמר "על פי הסוד, וזה עיקר": על מקומה של הקבלה בפסיקת ר' יוסף חיים: ראינו ... more מתוך פרק הסיכום של המאמר
"על פי הסוד, וזה עיקר": על מקומה של הקבלה בפסיקת ר' יוסף חיים:
ראינו כי רי"ח הוא חסיד נלהב של מגמת שילוב הקבלה בהלכה: הוא מכניס את הוראות הקבלה לעשרות רבות של הוראות הלכתיות כמקור מרכזי ומכריע; הוא דוחה את הוראות גדולי הפוסקים ואת הוראות המנהג מפני דברי הזוהר והאר"י; והוא אף מוכן, לרוב בלא היסוס, לדחות גם את הוראות מרן ר' יוסף קארו מפניהן.
אולם רי"ח לא הסתפק בכך. בנוסף לפסיקת ההלכה על פי הוראות הקבלה הוא גם נתן לקהל מאזיניו, ולאחר מכן לקהל קוראיו, הקדמה קבלית לכל מצווה שדן בה, הקדמה שנתנה לה רוח אחרת, חווייתית יותר. אם לא די בכך, גם בתוך דיונו במצוות מסויָמות הוא סטה לא אחת מן ההתמקדות בצד המעשי ועבר לדרישות שונות הנוגעות לכוונות ולמחשבות האמורות ללוות את האדם לפני ביצוע ההוראות המעשיות או תוך כדי ביצוען. דרישות אלה הופנו לעתים גם לכל "איש פשוט" ולעתים רי"ח אף הדגיש כי מדובר בכוונות "פשוטות" (לא במובן של פשט, אלא במובן של קלות). בכך, בלי ספק, ביקש רי"ח להכניס לא רק תוכן קבלי־טכני אלא גם חיוּת חדשה בקיום המצוות. הוא אף עודד מאוד את לימוד הקבלה לכל חָפץ וראה לימוד זה כהשפעה של אורות המוחין שהיא השפעה של "חיים".
את גישתו זו ביקש רי"ח להנחיל בשני ערוצים: מצד אחד הוא טיפח קבוצה של תלמידי חכמים מובהקים, אותם הכשיר בשני המקצועות התורניים של קבלה והלכה, ועודד את תלמידיו אלה להמשיך במגמת השילוב ביניהם. מצד אחר, הוא פנה אל המוני העם בשפתם ותבע גם מהם לעלות – כל אחד על פי מדרגתו – במעלות ההלכה והקבלה. את כל אלה הוא נהג באופן קבוע ומתמיד.
הנחלתה של דרך זו נעשתה במידה רבה בזכות הכריזמה האישית של רי"ח. הוא היה בעל שליטה יוצאת דופן בכל מקצועות התורה, נעים סֵבר, בעל ייחוס אבות, מרשים בהופעתו החיצונית ובעל כושר ביטוי מצוין. הוא לא היה שייך לממסד הקהילתי: הוא לא נשא בשום משרה רשמית ולא היה תלוי ברבנים אחרים או בעשירי הציבור. את חכמת הקבלה למד ככל הנראה בכוחות עצמו.
דומה כי מתוך המקובץ עולה תמונה מעניינת ואולי מפתיעה: רי"ח לא ראה עצמו רק כמי שמלמד את העם תורה ומורה לו את ההלכה, אלא כמי שאמור לעורר תחייה רוחנית חדשה, ברוח הקבלה, בקרב הציבור הרחב. תחייה רוחנית זו אמורה הייתה להשפיע לא רק ברמה הרעיונית אלא גם ברמה המעשית, ולעצב מחדש את חייו של היהודי המאמין.
בנסיבות אחרות, לא מן הנמנע שמתוך מגמה זו יכולה הייתה לצמוח גם תנועה רחבה יותר המציבה תחייה רוחנית זו כדגל חברתי כללי, אך במקרה זה לא התקיימו התנאים לכך. ההשוואה המתבקשת כאן היא לחסידות, שגם היא נתפסה כ"קבלה שהפכה לאתוס", כדברי מרטין בובר, אך השוואה בין שתי התופעות – שלא כאן המקום לערכה בפרוטרוט – תגלה כי רב השונה מן המחבר ביניהן. בסופו של דבר, בניגוד לחסידות, לא קמו לרי"ח ממשיכים שישפיעו את אותה הרוח על הציבור. תלמידיו, גדולים ומרשימים ככל שיהיו, לא הצטיינו באותן מעלות, ובעיקר לא באותה כריזמה, אך יותר מכך – לא הייתה בהם אותה שאפתנות להפצת הרוח החדשה ברבים. רובם היו חלק מן הממסד הקהילתי, ועסקו בעיקר בהוראת הלכה או קבלה במסלולים המסורתיים המוכרים.
יתר על כן, העובדה שרי"ח ותלמידיו לא פיתחו פרשנות חדשה לקבלה (כפי שעשתה החסידות למשל) אלא נשארו בסופו של דבר בדל"ת אמות של קבלת האר"י הקלסית מנעה את יצירתה של זהות נבדלת. באופן פרדוקסלי, גם העובדה שלא קמו למגמה זו מתנגדים של ממש עד למחצית השנייה של המאה ה־20 – אז ייצג הרב עובדיה יוסף את "המהפכה שכנגד" לזו של רי"ח – תרמה לכך שלא ייווצרו גבולות זהות לבעלי המגמה הקבלית־הלכתית של רי"ח, ובלא גבולות זהות שכאלה קשה לדמיין תנועה. אולם גם בלא תנועה דתית־חברתית הצליח רי"ח להביא לפחות למקצת ההתעוררות הרוחנית אותה שאף לפתח, ויצירתו הכתובה, שהמשיכה לשאת את בשורתו גם לאחר מותו, ממשיכה להשפיע על עולם הרוח היהודי בהלכה, בקבלה ובשילוב שביניהם.

👁 Research paper thumbnail of "From a Negligible Minority to a Rising Force: Three Formative Events in Post-1977 Haredi History" (English, 2024)

"From a Negligible Minority to a Rising Force: Three Formative Events in Post-1977 Haredi History" (English, 2024)

David N. Myers and Nechumi Malovicki-Yaffe (eds.), New Trends in the Study of Haredi Culture and Society, West Lafayette: Purdue University Press, 2024, pp. 179-202, 2024, 2024

👁 Research paper thumbnail of '“For the Sake of the Divine Command”: The Triumph of Heteronomy in 19th-Century Polish Hasidism as Reflected in the Precept of Charity' (Hebrew, 2024)

'“For the Sake of the Divine Command”: The Triumph of Heteronomy in 19th-Century Polish Hasidism as Reflected in the Precept of Charity' (Hebrew, 2024)

מאור ושמש: היסטוריה, הגות, סיפורת, מורשת, 2024

The article's intruduction (in English translation): The nineteenth century deserves to be regar... more The article's intruduction (in English translation):
The nineteenth century deserves to be regarded as the “golden age” of Hasidism, not only in terms of its social strength, but also in terms of the ideological diversity it generated within its various currents. Over the course of that century, the movement underwent several notable transformations: the status of active mystical experience declined significantly, as did engagement with Kabbalah; in their place rose the value of “simple faith.” In lieu of a mystical ideal, many Hasidic thinkers developed what may be called “substitutes for mysticism”—more moderate spiritual experiences that were linked, in one way or another, to the original mystical ideal. The status of Torah study and meticulous observance of the commandments increased; “dangerous” elements such as the descent of the tzaddiq and ‘aveirah li-shmah (transgression for the sake of Heaven) were softened, neutralized, and at times even disappeared; leadership began to be transmitted hereditarily; the type of the admor-poseq (Hasidic leader who was also an active halakhic decisor) emerged; Hasidic courts became centers of significant socio-political power; in many regions Hasidim became the majority; growing energies were invested in the struggle against the new Jewish modern movements—Haskalah, Zionism, secularization; and more. Inspired by Mendel Piekarz, we may call the ideological trend that accompanied these changes the “heteronomic turn.”

In what follows, I wish to examine a relatively marginal intellectual dimension of this turn, one that concerns heteronomy in the narrower sense of the term. I refer to the question of the motivation for fulfilling “rational” commandments. I shall focus the discussion on the commandment of charity (tzedakah). The basic question under consideration is: to what extent is it important to fulfill a commandment precisely “because it was commanded by the Creator,” that is, out of submission to the divine command and not out of moral recognition, inner desire, or a feeling of compassion?

Although this question has far less social weight than the processes described above, I believe it is interesting in purely theoretical terms and may also serve as an indicator of broader ideological-social developments. As I shall show below, such a heteronomic conception developed in early nineteenth-century Polish Hasidism, and among its leading exponents we may count R. Kalonymus Kalman Epstein of Krakow (Ma’or va-Shemesh, 1751–1823) and R. Simḥah Bunem of Peshisḥah (1765–1827). Both figures clearly preferred the fulfillment of the commandment of tzedakah “because it was commanded by the Creator” over its fulfillment out of compassion, and all the more so over fulfillment based on a human moral imperative. Since similar conceptions developed among the founders of Jewish Orthodoxy in Hungary during those same years, it is worth examining the extent to which these two Hasidic tzaddiqim may be considered forerunners of Orthodoxy in Poland.

As hinted above, the term “heteronomic turn” uses the word heteronomy in a broad sense, indicating numerous changes across different domains. Yet in speaking of heteronomy in the present context, we shall employ it in its original meaning. Kant—guiding spirit of European Enlightenment—was the one who articulated the sharp distinction between autonomous morality, according to which “a human being is subject to no laws but those he imposes on himself,” that is, to duties legislated by his universal reason, and heteronomous morality, in which a person acts in accordance with “any other principle.” Teachers of philosophy generally give the divine command or the decree of the state as examples of such an “other principle.” Here, however, I wish to sharpen the distinction: these demands for action ought to be viewed as “hard autonomy” and “hard heteronomy” (respectively), since each of them, within its own framework, expresses a demand to act out of a consciousness of duty and obedience to it, and both insist that value (moral or religious) is determined by that consciousness of obedience. It is thus clear why these two conceptions clash head-on: each demands “reverence for the law” (in Kant’s phrase), yet the law in each case differs and even contradicts its counterpart, and therefore they compete, as it were, for the source of authority that imposes the duty.

And what of a person who performs a good deed not out of obedience to any duty but rather by virtue of natural inclination, personality, or simple human emotion? For example, what of one who gives charity merely because he pities the poor person and the good deed improves his own feeling? At first glance, such a stance does not propose a competing source of authority, and both conceptions could live at peace with it: “soft autonomy” and “soft heteronomy” might accept such an act as having moral or religious value (respectively). Yet, as we shall see below, Kant, from within his conception of autonomy, denies moral value to such an act, and in Hasidic thought changes took place regarding the religious value to be assigned to such behavior.

👁 Research paper thumbnail of 'It Serves Them Right: The Crisis of the Humanities in the West' (Hebrew, 2024)

'It Serves Them Right: The Crisis of the Humanities in the West' (Hebrew, 2024)

קשת ו', תשפ"ד , 2024

👁 Research paper thumbnail of 'The Fundamental Components of Haredi Ideology (Hashkafah)' - link to ToC of the collection: Kimmy Caplan and Nissim Leon (eds.), Contemporary Israeli Haredi Society, London: Routledge (English, 2023)

'The Fundamental Components of Haredi Ideology (Hashkafah)' - link to ToC of the collection: Kimmy Caplan and Nissim Leon (eds.), Contemporary Israeli Haredi Society, London: Routledge (English, 2023)

Contemporary Israeli Haredi Society, 2023

'The Fundamental Components of Haredi Ideology (Hashkafah)' - link to ToC of the collection: Kimm... more 'The Fundamental Components of Haredi Ideology (Hashkafah)' - link to ToC of the collection: Kimmy Caplan and Nissim Leon (eds.), Contemporary Israeli Haredi Society, London: Routledge (English, 2023)

👁 Research paper thumbnail of '“The People Do Not Understand”: R. Ḥayim Hirschensohn and Political Elitism in Modern Judaism (The Vilna Gaon, Rabbi N.Ts.Y. Berlin, I. B. Levinsohn, and Herzl)' (English, 2022)

'“The People Do Not Understand”: R. Ḥayim Hirschensohn and Political Elitism in Modern Judaism (The Vilna Gaon, Rabbi N.Ts.Y. Berlin, I. B. Levinsohn, and Herzl)' (English, 2022)

Harvard Theological Review, 2022

👁 Research paper thumbnail of 'The Musar Movement and the Sex Drive: A New Perspective Based on Two Letters by R. Israel Salanter' (Hebrew, 2021)

'The Musar Movement and the Sex Drive: A New Perspective Based on Two Letters by R. Israel Salanter' (Hebrew, 2021)

Da'at - Journal of Jewish Philosophy and Kabbalah, 90 (2021) 90 דעת - כתב עת לפילוסופיה יהודית ולקבלה, 2021

'The Musar Movement and the Sex Drive: A New Perspective Based on Two Letters by R. Israel Salant... more 'The Musar Movement and the Sex Drive: A New Perspective Based on Two Letters by R. Israel Salanter' (Hebrew, 2021)

למרבה הצער, בשל טעות של כתב העת 'דעת' נשמטה הערת השוליים הראשונה במאמר ובה בין השאר דברי תודה למי שסייעו לו, ועקב השמטה זו גם שובשו ההפניות החוזרות בתוך המאמר.

להלן תקציר המאמר באנגלית ובעברית:

Abstract
This article focuses on two unstudied letters written by the founder of the Lithuanian Musar movement, R. Israel Salanter (1810–1883), both of which pertain to matters of sexual propriety. The first, penned in 1869, concerns someone who wants to afflict himself as penance for a nocturnal emission; the second, dating to 1874, is a halakhic responsum about mixed dancing.
The leaders of the Musar movement, in their impassioned talks and writings, frequently spoke of the struggle against the “evil inclination” in all its forms, yet they rarely discussed what is commonly considered the most powerful head of that hydra: the sexual urge. While these figures never explained their silence, the two letters help us understand it. The first reveals that Salanter considered directing any attention towards the libido—even as part of an attempt to curb or subdue it—as hazardous, because it would only serve to arouse it further. Any nagging “thought” or “torment” ought to be left alone rather than recognized. The second letter does not stray from the bounds of Halakhah one wit, including no aggadic anecdotes or Musar exhortations. Its style of halakhic writing is antiseptically formal and technical, concentrating on the Talmud and later authorities to the exclusion of all else. Salanter’s restraint here, in forgoing all relevant Musar and aggadah, speaks volumes. The conclusion to be drawn, apparently, is that Salanter thought it most prudent to handle the inflaming sexual passion with the gloves of Halakhah rather than with “Musar work,” consisting of introspection, inculcation of Musar teachings, and self-correction.
Presumably, Salanter’s disciples and grand-disciples were unfamiliar with the first letter, as it was only printed in 1959, and even the second letter, published in 1901, was largely forgotten. Nevertheless, they would have observed personally which issues Salanter addressed head-on, circuitously, or not at all, which failings demanded “Musar work” and which stones were better left unturned. Such personal conduct often spoke louder than any words—spoken or written. It seems, then, that without formulating any clear policy about addressing the sex drive, the Musar movement developed a sort of tradition about areas deemed untouchable. A handful of deviations aside, it seems that this tradition was preserved for a number of generations, such that only after World War II, when the Musar movement entered on a new phase, could the sex drive be occasionally, gingerly touched upon in Musar talks.

תנועת המוסר והיצר המיני:
מבט חדש על פי שני מכתבים של ר' ישראל סלנטר
בנימין בראון

תקציר
במרכזו של מאמר זה עומדים שני מכתבים של מייסד תנועת המוסר הליטאית, ר' ישראל סלנטר (1883-1810), העוסקים בעניינים הקשורים לתחום המיני: האחד, משנת תרכ"ט (1869), עוסק במי שמבקש להסתגף כדי לתקן את עוון קרי הלילה, והשני, משנת תרל"ד (1874), עוסק באיסור על ריקודים מעורבים. מכתב זה האחרון, שראה אור בברלין בשנת תרס"א, ידוע במחקר אך עדיין לא זכה לניתוח שיטתי. לעומתו, המכתב הראשון, שראה אור לראשונה בירושלים בשנת תשי"ט, לא נזכר כלל בספרות המחקר ולמעשה נותר עלום.
הוגיה ומנהיגיה של תנועת המוסר עסקו רבות בשיחותיהם ובכתביהם במאבק נגד 'היצר' לסוגיו, אך באופן מתמיה לא עסקו בשיחותיהם ובכתביהם כמעט כלל במה שנחשב תדיר 'היצר' בה"א הידיעה, היצר המיני. הוגי המוסר עצמם אינם מסבירים את שתיקתם, אך שני המכתבים הנזכרים שופכים אור על המניע: המכתב הראשון מלמד כי ר' ישראל ביקש ראה את עצם ההתעסקות ביצר המיני, אפילו במטרה לרסנו או לדכאו, כמהלך בעייתי, משום שהוא עלול לעורר אותו עוד יותר. המכתב השני כתוב כתשובה הלכתית פורמלית, ואף דברי אגדה או מוסר אינם מתלווים לו. ניתן להסיק ממנו כי ר' ישראל סבר שהדרך העיקרית להתמודד עם שאלות הנוגעות ליצר המיני הוא באמצעות עמידה על שורת ההלכה ולא באמצעות 'העבודה המוסרית'. זו האחרונה כוללת בחינה עצמית לאיתור המידה הפסולה, שינון מאמרי מוסר על המידה הפסולה ואימון עצמי עד כדי מצב שבו המידה הפסולה לא תתעורר כלל. המכתב הראשון אומר במפורש כי בכל התחומים שבהם האדם מוטרד מ'רעיון' או 'צער' – מוטב לו להניח אותו ולעסוק בו כמה שפחות; ואילו במכתב השני הוא נוקט בדרך של שתיקה רועמת, כאשר הוא נמנע באופן בולט מכל שילוב של דברי מוסר, אגדה או תוכחה אל תוך הדיון ההלכתי. ר' ישראל נוקט בו סגנון הלכתי טכני, לחלוטין, כמעט יבש, ומתמקד אך ורק בש"ס ובפוסקים.
סביר להניח שתלמידיו ותלמידי תלמידיו של ר' ישראל לא הכירו את האיגרת הראשונה, שנדפסה לראשונה רק בשנת תשי"ט, וגם האיגרת השנייה, שהתפרסמה בתרס"א, הייתה שכוחה במידה רבה. ואולם, הם ידעו היטב על מה רבם נהג לדבר ועל מה לא, באילו תחומים דרש מהם את 'העבודה המוסרית' ובאילו תחומים העדיף להניחה בצד. 'מעשה רב' שכזה לעתים חזק יותר מטקסט כתוב או מהוראה מפורשת. נראה אפוא כי בלא לקבוע עקרונות מדיניות מוצהרים בנושא זה, הלכה והתפתחה בתנועת המוסר כעין מסורת, לפיה בנושא הזה אין עוסקים. למעט חריגים, דומה כי מסורת זו נשמרה לאורך כמה דורות, ורק לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר תנועת המוסר החלה תקופה חדשה בתולדותיה, הפך היצר המיני לנושא העולה לעתים בעדינות בשיחות המוסר.

👁 Research paper thumbnail of 'Instant Responsa: Toward Halakhic Realism' (Hebrew, 2022)

'Instant Responsa: Toward Halakhic Realism' (Hebrew, 2022)

Dine Israel 35, 2022

תשובות בזק: לקראת ריאליזם הלכתי בנימין בראון המאמר מבקש לבחון את ספרות התשובות הקצרות והבלת... more תשובות בזק: לקראת ריאליזם הלכתי
בנימין בראון

המאמר מבקש לבחון את ספרות התשובות הקצרות והבלתי מנומקות (או מנומקות בהנמקה מזערית, לרוב בלתי-פורמלית) שהתפתחה בהלכה בדור האחרון. התופעה הנזכרת משתרעת מתשובותיו הלקוניות של ר' חיים קנייבסקי ('שו"ת גלויה') ועד לשו"ת ס.מ.ס של הרבנים שלמה אבינר ושמואל אליהו. אלה ואלה הם חלק מתופעה הראויה לכינוי 'תשובות בזק'. המאמר מנתח את טיבה של התופעה הזו, את התמורות שהיא חוללה בעולם ההלכה ואת משמעותן מבחינת הבנת אופיו של תהליך הפסיקה ההלכתית וגבולות ההלכה עצמה. בניתוח זה מבקש המאמר לבחון עד כמה אפשר להבין את ההלכה לאור הדגם התיאורטי של הריאליזם המשפטי, ולשם כך נפרש דגם זה בנקודות הנוגעות לענייננו: גבולות המשפט ואופיו של תהליך השפיטה. הריאליזם, שבדרך כלל נחשב לחידוש של משפטנים אמריקניים אך לאמיתו של דבר קדם להם כמעט בשנות דור הסוציולוג והתיאורטיקן הפוליטי האיטלקי וילפרדו פרטו (1923-1848), מציג את ההנמקה המשפטית הפורמלית והמפורטת ככיסוי מלאכותי של שיקולי הפסיקה האמיתיים. לכאורה, תשובות הבזק מלמדות כי גם ההלכה פועלת באופן דומה. ואולם, המאמר מסיק כי הטלתו של דגם זה (כפי שהתפתח ביחס לשיטות משפט מודרניות) על ההלכה יחטיא היבטים ייחודיים למערכת זו, ובעקבות זאת מציע דגם מתוקן של 'ריאליזם הלכתי', שיהיה הולם יותר ככלי פרשני ואנליטי, ויסייע לתאר באופן טוב יותר את גבולות ההלכה ואופיו של תהליך הפסיקה.

Instant Responsa: Towards Halakhic Realism
Benjamin Brown

This article seeks to evaluate the recently developed phenomenon of halakhic responsa that are extremely terse and lack argumentation, or contain minimal, usually informal argumentation. These responsa range from Rabbi Ḥayim Kanievsky’s laconic responsa (a.k.a. “postcard responsa”) to the “S.M.S. responsa” by Rabbis Shlomo Aviner and Shmuel Eliyahu. Both are parts of a phenomenon that can appropriately be termed “instant responsa.” This article analyzes the nature of this phenomenon, the changes that it has brought about in halakhic discourse, and the meaning of these changes for understanding the process of halakhic decision-making and the boundaries of the Halakhah. As part of this analysis, the article also investigates the degree to which the theoretical model of Legal Realism, which depicted detailed formal legal reasoning as an artificial covering over the real considerations that enter into judicial decisions, can be applied to the Halakhah. In doing so, it offers an interpretation of the relevant aspects of this model: the boundaries of the law and the nature of the judicial process.
Legal Realism is usually considered to be an innovation of American legal scholars such as Karl Llewellyn (1893-1962) and Jerome Frank (1889-1957) but was actually formulated about two decades earlier by the Italian social scientist Vilfredo Pareto (1848–1923). In the context of the Halakhah, Hanina Ben Menahem (born 1944) has insisted, more than any other scholar, that Talmudic law is “governed by men, not by rules,” a phrase that is strikingly similar to one of Llewellyn's. Ben Menahem nevertheless rejects attempts to characterize him as a legal realist about the Halakhah. Ostensibly, “instant responsa” strengthen the impression that halakhic decisions are made in the same intuitive and informal way as those rulings, while the formal argumentation of the traditional rulings is only added as cover. One might think that this phenomenon supports the contention that the legal realists’ understanding of law can be applied to the Halakhah, or at least to modern Halakhah, without much qualification. This article concludes, however, that doing so would be misguided and that the indiscriminate application of legal realist theory (that was developed as a model to analyze modern legal systems) to the Halakhah leads to our missing certain unique elements of Jewish religious law. The article therefore offers a refined model of “halakhic realism,” by the means of which we can offer a better interpretive analysis of the boundaries of Halakhah and the process of halakhic decision-making.

👁 Research paper thumbnail of 'Hasidic Leadership - From Charismatic to Hereditary and Back' (English, 2022)

'Hasidic Leadership - From Charismatic to Hereditary and Back' (English, 2022)

'Hasidic Leadership - From Charismatic to Hereditary and Back' (English, 202, 2022

👁 Research paper thumbnail of 'ממיעוט מבוטל לכח עולה: החרדים לאחר 1977'

'ממיעוט מבוטל לכח עולה: החרדים לאחר 1977'

קריאות ישראליות, 2022

👁 Research paper thumbnail of 'The Sanctity of the Land of Israel in View of the Shemitah Controversy' (Hebrew, 2004)

'The Sanctity of the Land of Israel in View of the Shemitah Controversy' (Hebrew, 2004)

ארץ ישראל בהגות היהודית במאה העשרים, 2004

'קדושת ארץ ישראל בראי פולמוס השמיטה'

👁 Research paper thumbnail of 'Breuer, Hirsch and Jewish Nationalism: Change and Continuity - Principle versus Supra-Principle' (English, 2013)

'Breuer, Hirsch and Jewish Nationalism: Change and Continuity - Principle versus Supra-Principle' (English, 2013)

Journal of Jewish Studies , 2013

The article suggest a simple model, based on the distinction between principles and supra-princip... more The article suggest a simple model, based on the distinction between principles and supra-principles, as a tool for tracking the continuity that may exist between teacher and follower in spite of the apparent difference between them.
The model is exemplified through a particular case study: Isaac Breuer was the grandson of Rabbi Samson Raphael Hirsch, and presented himself as his disciple. However, a critical examination of the opinions of the two regarding the crucial question of Jewish nationalism reveals that their principles were quite different: Hirsch was against Jewish nationalism, Breuer fought for it. Notwithstanding, in the level of supra-principles they the continuity is preserved: Advocating the supra-principle of "Torah In Derekh Eretz, both viewed "Torah" (i.e. the Halakhah) as eternal and immutable and "Derekh Eretz" as the demand to give changing responses to the changing challenges of each time. The change in the principles towards Jewish nationalism entailed, therefore, from the change in the challenges.
This model is found similarly applicable to the opposite change that took place in Hungarian Ultra-Orthodoxy, from warm support of Aliyah to Eretz Yisrael to fierce opposition to it. The supra-principle of building fences against the "New" (i.e. the modern and the moderns) stood behind both of them.

👁 Research paper thumbnail of 'The Rise of the Maggid of Mezeritch to the Helm of the Hasidic Movement' (Hebrew)

'The Rise of the Maggid of Mezeritch to the Helm of the Hasidic Movement' (Hebrew)

Zion / ציון, 2021

תקציר שתי אסכולות בחקר החסידות, שאפשר לכנותן 'המחקר הישן' ו'המחקר החדש', חלוקות לגבי התקופה שבין... more תקציר
שתי אסכולות בחקר החסידות, שאפשר לכנותן 'המחקר הישן' ו'המחקר החדש', חלוקות לגבי התקופה שבין פטירת הבעש"ט לבין פטירת המגיד ממזריטש (1772-1760). המחקר הישן טוען כי מייד לאחר פטירת הבעש"ט קיבל המגיד לידיו את הנהגת התנועה שיסד רבו והוביל אותה להישגיה כתנועת המונים. המחקר החדש טוען כי הבעש"ט לא יסד שום תנועה וממילא לא עמד בראשה, ולכן עם פטירתו לא ירש אותו איש (שהרי לא היה מה לרשת), אלא כמה מאלה שנחשבו לתלמידיו שימשו כצדיקים, והמגיד היה רק אחד מהם, ועד יום מותו לא עמד בראש התנועה בכללה.
המאמר מבקש להציג תסריט שלישי: עם פטירת הבעש"ט אכן לא הייתה תנועה חסידית, אך היה חוג של אישים שראו את הבעש"ט כמורה דרכם, וחלקם פעלו בציבור ורכשו תלמידים או מעריצים. חוג זה היה בעל דגשים רעיוניים משלו ותודעת זהות, גם אם נטול ארגון מוסדי. המגיד לא ירש את הנהגתו של חוג זה, והיה רק אחד האישים הבולטים בו. ואולם, לאחר שגילה המגיד ממזריטש מעורבות סמכותית בכמה עימותים, כנראה במיוחד סביב השנים תקכ"ו-תקכ"ז (1767-1766), הוא הלך והסתמן בהדרגה כמי שעומד בראש שכבת העילית של חוג הבעש"ט ומעריציו. עד לפטירתו בשנת תקל"ב (1772) כבר אפשר היה לומר בבירור כי הוא המנהיג ההגמוני של תנועה חסידית. התגבשותה של שכבת העילית, ובמיוחד העמדתו של אדם אחד בראש הפירמידה, היא אחד הגורמים העיקריים המצדיקים את ראייתה של החסידות כתנועה מגובשת כבר בשלב זה.
המאמר מבקש להוכיח עמדה זו במתודה המתחילה את הדיון מתוך חומרים ראשוניים, ומהם יוצאת אל עדויות וסיפורים. החומרים הראשוניים (או 'הנתונים הקשיחים') הם בראש ובראשונה ששה מסמכים – חמשה מכתבים והסכמה אחת - שעליהם חתום המגיד ממזריטש עצמו, ועוד מסמכים אחרים, כתובים בידי אישים מסביבתו, העשויים לשפוך אור חדש על פעילותו ועל מעמדו בתקופה הנדונה ולסייע לבנות לראשונה תיאור שיטתי, שלב אחר שלב, של 12 השנים הקריטיות שלאחר פטירת הבעש"ט.
מניתוח המקורות הללו עולה כי ההתפתחות הנדונה הייתה שילוב של תהליכים מלמטה ומלמעלה: מלמטה - התגבשות שכבת תלמידים גדולה סביב המגיד, יציאתם של תלמידים אלה למרחב לשם הפצת בשורת החסידות תחת חסות רבם ובעידודו, קבלת סמכות המגיד בידי תלמידי הבעש"ט האחרים, והכרתם של תלמידי המגיד בכך שסמכות רבם מחייבת אותם גם לאחר שהם עצמם כבר הקימו בסיסי כח משלהם. מלמעלה – כל אותם מהלכים שהוביל המגיד עצמו בנחישות, באסרטיביות, ולעתים אף במידה של כוחנות: שליחת תלמידיו להפצת החסידות, לעתים תוך מודעות למחלוקות שהם עלולים להיגרר אליהן, נטילת ההכרעה בסכסוכים מקומיים מעל לראשיהם של רבנים ודיינים ולעתים מאמץ גלוי להשיג שליטה במקום שיש בו מנהיגות מתחרה בפועל או בכח. רק לאחר מהלכים אלה, בחמש השנים האחרונות לחייו כבר יכול היה המגיד להיחשב למנהיגה ההגמוני של התנועה החסידית.

THE RISE OF THE MAGGID OF MEZERITCH
TO THE HELM OF THE HASIDIC MOVEMENT

by Benjamin Brown (pp. 37–101)

Abstract

There are two competing scholarly approaches to what transpired between the demise of R. Israel Baal Shem Tov, the Besht, in 1760, and the passing of R. Dov Ber, the Maggid of Mezeritch, in 1772. In the first, which may be called the ʻold approach,ʼ it is argued that with the Besht’s passing, the Maggid took over the incipient movement that his teacher had founded and turned it into a successful mass movement. The other, which may be called ʻthe new approach,ʼ contends that the Besht did not found a movement at all, in which case he did not occupy a leadership role that could be passed on to a successor. The Maggid was merely one of those members of the Besht’s circle who served as spiritual leaders (later titled tzaddikim); he could not have helmed a movement that did not exist in his lifetime.
This article presents a third, middle option. There was no Hasidic movement proper at the time of the Besht’s death, but there was a circle of singular individuals who considered the Besht their leader and mentor, some of whom were active in the broader community attracting students and winning adherents. This circle possessed a distinct identity born of a common set of beliefs, ideas, and aspirations, even as it lacked any formal organization. The Maggid did not take the Besht’s place at the head of this circle; he was merely one of its prominent figures. However, after proving himself a figure of authority in several conflicts, especially from 1766 to 1767, he gradually came to be viewed as presiding over an elite within this circle. In the five years before his death, he attained hegemonic leadership of the nascent Hasidic movement. The very fact that an elite band emerged from within the circle, and, especially, that one individual at the top was in charge, serves as one of the main justifications for considering Hasidism a real movement during this period.
This third option is substantiated by my analysis of primary sources as well as secondary reports and stories. The primary sources – the ʻhard dataʼ – comprise six documents (five letters and one approbation) that feature the Maggid’s signature and others that were written by members of his entourage. Together they shed new light on the Maggid’s activity and standing at the time, and allow us to piece together a full chronological account of the twelve critical years after the Besht’s demise.
The analysis of these sources reveals a flurry of concurrent and convergent developments within the emergent movement. It was in that period that the Hasidic ʻcourtʼ was created; the requirement of loyal adherence (hitkashrut) to a single tzaddik was developed; the first conflict between tzaddikim erupted; Hasidism was first described as a ʻsectʼ; and the opposition to it culminated into official bans. Furthermore, in those formative years the Hasidic ʻstructure of powerʼ was shaped: On the one hand, a large group of disciples consolidated around the Maggid, who spread the new Hasidic gospel under the auspices and with the encouragement of their teacher. Even after these disciples had established their own power bases, they recognized that the Maggid’s authority continued to hold sway over them. On the other hand, other students of the Besht also came to accept the Maggid’s authority. During all this, the Maggid acted with determination, assertiveness, and even some force. He dispatched disciples to spread Hasidism, knowing full well that they might become lightning rods in the process. He imposed his own decisions in disputes that properly came under the jurisdiction of local rabbis and religious judges. Occasionally, he would make a bald and bold power grab in the face of existing or potential competition. It was only in the last years of his life that all of these factors combined to grant him recognition as the hegemonic leader of the Hasidic movement.

👁 Research paper thumbnail of 'The halakhic authority as a "historian" and educator: representation of past events in the Mishnah Berurah' (Hebrew)

'The halakhic authority as a "historian" and educator: representation of past events in the Mishnah Berurah' (Hebrew)

Alpayim Va'od, 2021

Writing history has never been free from considerations of ideology and values. Discussions of h... more Writing history has never been free from considerations of ideology and values. Discussions of history are not simply descriptions of the past; rather, they are a compilation of information with an impact on the present and sometimes even on the future. This holds true not only for the composition of history books, but also for the descriptions of formative events of the Jewish past by halakhic authorities. This article will explore how Rabbi Yisrael Meir Kagan, the Hafetz Hayim, (1839–1933), in his work Mishnah Berurah, coped with events of the past. We will analyze four cases dealing with four historical events: the war of the Hasmoneans as discussed in the Laws of Hanukkah; the Bar Kokhba revolt and the fall of Beitar as described in the Laws of Tisha B’av; the assassination of Gedaliah ben Ahikam as discussed in the Laws of Fast Days; and the decree of Haman as discussed in the Laws of the Fast of Esther. In Mishneh Torah, Maimonides provides the historical backgrounds of these events. R. Joseph Caro omitted these descriptions from the Shulhan Arukh, and R. Abraham Danzig, with some deviations from the language of Maimonides, re-incorporated them into his popular work Hayei Adam. The Hafetz Hayim followed the lead of Maimonides and the Hayei Adam. However, a comparison of their respective formulations proves instructive. Maimonides does not hesitate to include descriptions with the potential for delivering “problematic” educational messages. The Hayei Adam softens these formulations and the Hafetz Hayim consistently prefers to omit problematic elements from his descriptions, emphasizing instead elements which contain more powerful educational messages for his audience. Hence, educational considerations do not simply apply to the realm of the Hafetz Hayim’s halakhic rulings; they also consistently guide his presentation of the non-halakhic elements in his work.

כתיבת ההיסטוריה מעולם לא הייתה נקייה משיקולים אידיאולוגיים וערכיים. ההיסטוריה לא נדונה כתיאור של העבר גרידא, אלא כאוסף תכנים שיש להם השפעה על החיים בהווה ואולי גם בעתיד. מאפיין זה נכון לא רק לכתיבת ספרי היסטוריה, אלא גם לאופן שבו מתארים פוסקי ההלכה מאורעות מכוננים בעבר היהודי. המאמר מבקש לראות כיצד התמודד עם מאורעות אלה ר' ישראל מאיר הכהן, החפץ חיים (1933-1839), בספרו משנה ברורה. נבחנים בו ארבעה מקורות העוסקים בארבעה מאורעות: מלחמת החשמונאים, כפי שהיא נזכרת בהלכות חנוכה; מרד בר כוכבא וחורבן ביתר, כפי שהוא נזכר בהלכות תשעה באב; רצח גדליהו בן אחיקם כפי שהוא נזכר בהלכות תעניות; וגזירת המן, כפי שהיא נזכרת בהלכות תענית אסתר. הרמב"ם כתב במשנה תורה את רקעם ההיסטורי של המאורעות הללו, ר' יוסף קארו השמיטם מן השולחן ערוך, ור' אברהם דאנציג שב והעלה אותם, בשינויים אחדים מלשונו של הרמב"ם, בספרו הפופולרי 'חיי אדם'. החפץ חיים הולך בעקבות הרמב"ם וה'חיי אדם', אך השוואה בין הניסוחים מאלפת: הרמב"ם אינו מהסס לשלב בדבריו תיאורים שעלולים להיות 'בעייתיים' מבחינת המסר החינוכי שלהם, ה'חיי אדם' מרכך אותם מעט ואילו החפץ חיים מעדיף דרך קבע להשמיט מן התיאורים הללו את המרכיבים ה'בעייתים' ולהדגיש אחרים, שיש בהם מסר חינוכי חזק יותר עבור קהל קוראיו. השיקול החינוכי משפיע אצלו אפוא לא רק על אופן הכרעת ההלכה, אלא גם על אופן ניסוחם של החלקים הלא-הלכתיים בחיבורו.

👁 Research paper thumbnail of 'Individualism, truth and the repudiation of magic as the tsadik's prerogative - Pshiskhe-like Elements in the Theology of Rabbi Menahem Mendel of Kosov' (English)

'Individualism, truth and the repudiation of magic as the tsadik's prerogative - Pshiskhe-like Elements in the Theology of Rabbi Menahem Mendel of Kosov' (English)

Polin 33, 2021

👁 Research paper thumbnail of 'The Ostroh Conflict and the Circle of the BESHT: A "Dress Rehearsal" of the Conflict between Hasidim and Misnagdim?' (Hebrew)

'The Ostroh Conflict and the Circle of the BESHT: A "Dress Rehearsal" of the Conflict between Hasidim and Misnagdim?' (Hebrew)

ציון / Zion, 2026

בין השנים תק"ה–תקל"ז (1745–1777) קרע את קהילת אוסטרהא (Остро́г, Ostróg) פולמוס פנימי מר. השלב הרא... more בין השנים תק"ה–תקל"ז (1745–1777) קרע את קהילת אוסטרהא (Остро́г, Ostróg) פולמוס פנימי מר. השלב הראשון של פולמוס זה (1765-1745) החל במאבק על כס הרבנות של העיר, עם הדחתו דה פקטו של רב העיר, ר' דוד היילפרין, שהיה מתלמידי הבעש"ט. למשרה מונה ר' משולם אשכנזי, אחיו הצעיר של ר' יעקב עמדן. בעיר התפתחו מחנות יריבים, שאחד מהם נתמך באופן פעיל על ידי הבעש"ט וחוגו. כחלק מן המאבק נעשה גם נסיון להטיל על הבעש"ט חרם, אך ספק אם נסיון זה צלח.
השלב השני של המאבק (1777-1765) התקיים לאחר שכבר נפטרו רבים ממוביליו. בראש מתנגדיו של ר' משולם ניצב כעת ר' יעקב יוסף מאוסטרהא, המכונה רב ייב"י, מתלמידי המגיד ממזריטש. עקב המאבקים והחובות נאלץ ר' משולם לעזוב את העיר ונפטר בטרם שב אליה. את כס הרבנות של העיר תפס עתה (1777) ר' מאיר מרגליות, תלמיד-חבר של הבעש"ט.
פרשה זו, מלבד העניין שיש בה מצד עצמה, מאירה מחדש את חוג הבעש"ט כקבוצה חזקה, בעלת תווי זהות מוגדרים, שבשעת הצורך הצליחה לתפקד כקבוצת-לחץ פוליטית רבת עוצמה, ושלא היססה לנהל מאבק קהילתי שנמשך עשרות שנים. אנשיה גילו סולידריות פנימית איתנה, כושר עמידה גבוה ואף יכולת לגייס תמיכה ממקומות שונים, ולעיתים מפתיעים. הבעש"ט התגלה כאן לא רק כמנהיגו של חוג זה, אלא אף כמי העמיד דגם חדש של מנהיגות וכמי שנתפס כסיכון מצד ההנהגה הרבנית ואליטת תלמידי החכמים. הוא פעל לא רק כ'בעל שם' אלא כבעל בשורה חדשה בעבודת ה'. אף אם חוג הבעש"ט עדיין לא היה גדול דיו כדי להיקרא תנועה, דומה כי משקיף חד עין שעקב אחר פולמוס אוסטרהא מקרוב יכול היה להעלות בדעתו את האפשרות שהחוג החזק הזה יהפוך לתנועה כבר בעתיד הקרוב.

THE OSTROH CONFLICT AND THE CIRCLE OF THE BA’AL SHEM TOV: A “DRESS REHEARSAL” OF THE CONFLICT BETWEEN HASIDIM AND MISNAGDIM?
by Benjamin Brown
Between 1745 and 1777, the Jewish community of Ostroh (Ostróg, Остро́г) was riven by a bitter, protracted conflict that had two major phases.
The first phase, spanning two decades (1745–1765), was sparked by a struggle over the post of town rabbi. The chief rabbi, R. David Heilperin, a disciple of R. Israel Ba’al Shem Tov (the Besht), was de facto deposed and R. Meshullam Ashkenazi, the younger brother of R. Jacob Emden, was appointed in his stead. Warring camps developed, one of which was actively reinforced by the Besht and his circle. In the midst of the strife, there was even an attempt, of unclear success, to excommunicate the Besht.
The second phase played out between 1765 and 1777, after leaders on both sides had died. R. Meshullam’s chief antagonist was now R. Jacob Joseph of Ostroh, a disciple of R. Dov Ber, the Maggid of Mezeritch. Due to the conflict and his own debts, R. Meshullam was eventually forced out of the city, never to return. A few months after His death in January 1777, R. Meir Margaliot, a familiar personality and a disciple of the Besht, was nominated for the post.
This episode, as interesting as it is in its own right, sheds new light on the Besht’s circle and on the Besht himself. Based on the historical analysis of the conflict, the Besht’s circle turns out to have been a formidable group with a well-marked identity. When necessary, its members could apply intense political pressure and were prepared to wage a lengthy war to look out for their own. They exhibited shoulder-to-shoulder solidarity, exceptional stamina, and a knack for garnering support from diverse and sometimes unexpected quarters. The Besht not only led this circle but established a new model of leadership; consequently, he was considered a menace by the rabbinic leadership and scholarly elite. He was clearly no mere wonderworker (ba’al shem) but the preacher of a new way of serving God. Even if the Besht’s circle was not large enough to be called a movement during this contentious period, a perceptive observer closely following the Ostroh struggle might have been able to predict that it would not be long before this powerful circle picked up enough steam and adherents to become one.

👁 Research paper thumbnail of '“Let Us Not Be Presumptuous”: The Hazon Ish’s Opposition to the Commemoration of the Holocaust' (Hebrew)

'“Let Us Not Be Presumptuous”: The Hazon Ish’s Opposition to the Commemoration of the Holocaust' (Hebrew)

שואה ממרחק תבוא, 2009

'אל נא נעבור לגדולות ממנו": התנגדותו של החזון איש להנצחת השואה ומניעיה"'

👁 Research paper thumbnail of 'Orthodox Halakhah and Custom: The Decisions of the Hazon Ish as a Case Study' (Hebrew, 2016)

'Orthodox Halakhah and Custom: The Decisions of the Hazon Ish as a Case Study' (Hebrew, 2016)

אורתודוקסיה יהודית - היבטים חדשים, 2006

'המנהג בפסיקה האורתודוקסית: החזון איש כמקרה מבחן',

👁 Research paper thumbnail of '“Initial Faith" and "Final Faith": Three 20th Century Haredi Thinkers' Concepts of Religious Belief' (Hebrew).

'“Initial Faith" and "Final Faith": Three 20th Century Haredi Thinkers' Concepts of Religious Belief' (Hebrew).

Akdamot 4 (1998), pp. 31-67, 1998

'אמונה בראש ואמונה בסוף - קוים לתפיסת האמונה של שלושה הוגים חרדיים במאה ה-20'